הקדמה

​

   בעתיד רחוק מספיק שהדבר יהיה סביר, אך קרוב דיו שההתרחשויות יהיו קרובות לליבנו, נפל דבר. קבוצות פיזיקאים ממכון סרן שבשוויץ ומעבדות פרמי שבארה"ב, פרסמו מאמר בו הוכיחו שניתן ליצור ולשמר לאורך זמן מסה שלילית ואנרגיה שלילית. מושגים פיזיקליים חמקמקים ומסובכים, שטבעם ידוע למתי-מעט והסברם ידרוש דפים רבים מהקיימים בספר שבידינו. לכן, נוותר עליו מראש.

   השלכות הגילוי משמעותיות בהרבה, ובהן נתמקד. בגאונותו, הבין אלברט איינשטיין שמרחב המציאות עצמו מתכופף בקרבה למסה עצומה. עבור גוף קרוב למסה שכזו, הזמן יואט. תיאוריות שעד אז נחשבו שוליות, שיערו שבמצב ההפוך – בקרבה למסה שלילית גדולה דיה – הזמן יואץ. לצערי, רזי מדע אלו מעבר להבנתי, ולכן אמליץ לנבונות ולנבונים בינינו: המתינו לאותו עתיד, וגלו פשרו בעצמכן~ם.

   הפיזיקאים ערכו ניסויים, איששו את יכולת האצת הזמן, והרחיבו בבסיסי הידע. כך – באורח בלתי נמנע וכפי שקורה תמיד – הנגישו אותו לאחרים. מהנדסים וממציאים תרגמו מציאות חדשה למכשור והמצאות, שעליהם עטו יזמים ומנהלי קרנות סיכון.

   נקודות המבט החדשות על מרקם היקום, אפשרו בניית מתחמים בהם הזמן נע מהר יותר מאשר בחוץ. שעות בחדרי ישיבות מואצים, בזבזו אך דקות בזמן אמיתי. כך, חברות טכנולוגיות הצליחו לקצר לאין שיעור את משכי הזמן מתחילת פיתוח מוצרים ועד הצגתם למכירה.

   אלו שזמנם הואץ תבעו פיצוי הולם על הימים, השבועות, ולעיתים אף יותר שאבדו לעומת "הזמן הרגיל". אך החברות זכו ליתרונות כה גדולים, עד שהתגמול למואצים היה זניח. מתחמי משרדים ומפעלים שלמים כוסו בכיפות זירוז. מרוץ החימוש העסקי הביא במהרה לכיסוי ערים שלמות. מדינות קטנות וצפופות זכו ליתרון גדול. ישראל, כדוגמה, כיסתה עריה ברצף כיפות מהמדבר לרמה, ומההר לים.

   אקלים כדור-הארץ, שאיזונו הופר קשות במהלך המאה העשרים, שחרר רסן. למעט תעבורה צבאית – השיט בימים ובאוקיינוסים נפסק לחלוטין, וכמוהו התעופה מחוץ לכיפות. התעבורה בין מדינות ויבשות התחפרה תחת הקרקע, ברשת רכבות בזק עצומה.

   אסונות טבע אקראיים הפכו לתכופים ושגרתיים. האנושות הוכתה קשות, ונאלצה לכל גאונותה כדי לשרוד. השתנות האקלים הביאה לפרץ מלחמות משאבים, אך גם לפרץ תקווה. אפילו הסכסוך בן מאתיים השנים על ארץ הקודש, התפוגג מאימת הטבע.

   שתי תופעות פיזיקליות מוזרות, ולכאורה סותרות, התגלו בתחילת הכיסוי הנרחב. הראשונה – ששדה האצת הזמן גורם לירידת טמפרטורת האוויר הקרוב אליו כמעט לאפס המוחלט. הלחות באוויר שסביב קופאת ליריעות קרח מכוסות שלג, המצטברות למשטחים עצומים.

   הגילוי השני היה שמעבר לגודל מסוים, על גבי 'בועת' שדה האצת הזמן אנרגיה חיובית הופכת לשלילית וחזרה, בתדירות עצומה. כתוצאה – במגע חומר מוצק בפני השדה נקרעות המולקולות המרכיבות אותו לאטומים ויונים, תוך פליטת קרינה מאסיבית. שילוב התופעות הביא לשטף קרינת גמא עצום לתוך השדה והלאה ממנו.

   התקדמויות במדע החומרים אפשרו לכיפות להתקדם מהמרת אור השמש לחשמל, לקולטי קרינת גמא יעילים בהרבה. ההתפרקות על פני השדה גרמה להדף קבוע, והקרח שנוצר גלש ביריעות לקרקע. במהרה החלו להשתמש במימיו לטובת האזורים המכוסים.

   ערים עצומות, שצבען הכהה תרם להתחממות הסביבה, כוסו במעטי לובן עצומים שהחזירו אור שמש לחלל. התופעה, שכונתה "הצינה", השפיעה מיידית על האקלים. תוך מספר שנים הואטה ההתחממות הגלובלית. דפוסי אקלים התקבעו מחדש, אך כלל לא הטרידו עוד את שוכני הכיפות.

​

----------

​

פתח דבר

ארבע שנים אחרי מלחמת השלום

אביב 2074, זמן חוץ / קיץ 2481, זמן פנים

התפר – מעבר בין מגדל-עיר דן לתל אביב

   אלון יוצא מהטרמינל למנהרת הגישה הארוכה. דלתות היציאה הכפולות בסופה כמו מקיאות אותו לערפל סמיך ומקפיא. משבי הצינה מכים בו ומעוררים צמרמורת, למרות הסוודר העבה. "עוד פעם שכחתי כובע צמר. כל פעם אותה טעות!", הוא רוטן לעצמו בקול רם. "אז מה אם אנחנו במזרח-התיכון בסוף האביב? פה זה לא משנה."

   אלון נאחז במעקה הבטיחות ועוקב אחריו כשאור השמש מתחזק סביב. האוויר מפשיר במהירות, נצמד לעור בלחות דביקה, מקשה להסיר שכבות ביגוד. זמזום הרחפנים שאוטמים את החיבור בין מנהרת הגישה מהכיפה לטרמינל, מהדהד מאחוריו.

   כשיסיימו, עוד חודשים ארוכים, מטרד הערפל יהפוך לזניח. כמה חנויות נטושות הלאה ממתינה מלתחה לטובת מבקרי החוץ. אלון מפקיד את בגדיו החמים בארונית, מחליף למכנסיים קצרים וחולצת כותנה דקה, ויוצא לדרכו.

   פירות פיקוס-השדרות נרקבים לעיסה לחה, והמדרכות בוגדניות ומסוכנות. ספק צועד, ספק מחליק, אלון מקלל את מתכנני תל אביב שבחרו בו להצללת העיר. הדברת הצרעות הזעירות, שגורמות לפרי להבשיל, נכשלה. הפיקוס והצרעות משגשגים בתל אביב. השינויים בדפוסי האקלים הפכו אותה מעיר ים-תיכונית, לסוב-טרופית גשומה.

   הפרידה הקבועה ממשפחתו בצידו השני של הזמן, גורמת לו להרגיש זקן הרבה יותר מארבעים וחמש שנותיו. כתמיד מתנהלת שיחה בינו לבינו, עמוק בראש. 'הם קוראים לי רב-סבא, אפילו שעבורם אני זר לחלוטין. כמה אפשר בכלל להכיר אדם כשנפגשים לשעה בכל פעם? אחת לשבוע בזמן חוץ, אחת לשלוש שנים בזמן פנים?'

   כדי להתמודד עם הדכדוך אלון פונה לטקס הקבוע – מנת פלאפל וכוס לימונדה בדוכן העתיק בפינת הרחוב. לאחר מכן יטייל לכיכר השוק בצפון העיר בדרך הארוכה, לאורך החוף. טקס הזיכרון לאובדי ההתכנסות יחל עוד כמה שעות, ונשארו עוד דברים לארגן.

​

* * * * *

​

    "...עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל, ואמרו אמן". רבבות קולות מהדהדים חזרה תפילת תקווה עתיקה. הרועה הרוחני מרכין ראשו, ויוצא לשמאל הבמה הקטנה. אלון, מנחה הטקס הלא רשמי חוזר לדוכן והמחשבות תועות. 'הם לא פה בגללי. גם לא בשבילי, אבל לפחות איתי. באחריותי'. הקהל, אנשיו כולם, מפיגים לפחות לזמן מה חוסר תוחלת המכרסם בו עמוק.

   מולו המון פנים דוברי צער, וממחטות פה ושם המספיגות דמעות זיכרון. הרחק בצד עומדים המתנגדים, מניפים דגלי ישראל בהם מגן-דוד מוחלף בסמלי מחאה. כאן שעון שבור, שם המספר 168 תחום בעיגול אדום, חצוי בקו עבה.

"בשבוע הבא יצוינו מתחת לכיפה באבל, ובשמחה, 533 שנות קוממיות. אחינו נושאים עבורנו במשא הזיכרון הרשמי. השואה והמרד, מערכות ישראל ופעולות האיבה, אסונות האקלים, וגם זכר תקומה – יום העצמאות. אנו נותרנו לשאת זיכרון אחר בלבבות.

    "לפני שמונה שנים נתלשו מחיינו הפרטיים 12 מיליון נפשות. ילדינו, אחינו, הורינו, עצי משפחה שלמים. חלקם – מחוסר ברירה,  בכמיהה לעתיד שיתאפשר רק תחת הכיפה. חלקם – מאימת ההרס הנוראי, בשל אסונות האקלים. חלקם בכפיה, חטופים בגופיהם.

   "תינוקות וילדים, אהובות ואהובים, הורים ואחים, חברי ילדות ובגרות, שכנים ועמיתים. כולם – דור ההתכנסות – השלימו, תוך שנים בודדות, מהלכי חיים שלמים מול עינינו הכלות. עצי חיינו נעקרו מאיתנו. ניטעו לשגשג הרחק מהישג יד, ולב.

   "אנו, הזרעים שנפלו, נותרנו בעפר השורשים שנתלשו בחופזה. אך זרעים נובטים, ומכים שורש. צימחנו פרדס זיכרון לתפארת המולדת. צעיר, אך שוקק. דליל, אך פורה. כל עוד דעת בנו, לא נחדל מלצמוח. לא נחדל מלזכור. שכני, אחי, אהובי - עוד יבוא יום, ועולמנו ישתקם. בכיפות לא יהיה צורך, ונתאחד כיער גדול. עם ישראל חי."

* * * * *

שמונה שנים אחרי מלחמת השלום

קיץ 2078, זמן חוץ / חורף 3160, זמן פנים

התפר של תל אביב – מרכז המבקרים

    "ילדים, מה זה ממשל החוץ?"

ידיים קטנות ונלהבות נורות מעלה. המורה בוחרת דווקא בילדה מהוססת. "חנה'לה? מה את אומרת?"

הילדה מתלבטת. "זה הקצת שנשאר מישראל שלא מתחת לכיפה?" "בדיוק." עונה אלון במקום המורות. ישוב שלוב אצבעות מולם, שומר המארח קשר עין רצוף עם קבוצת התלמידים שבסיור לימודי לתפר.

    "בוקר טוב לכולם. אני אלון אליין, מדען ומנכ׳׳ל ממשל החוץ, אנו במשרדי הממשל, 'התפר'. מי כאן רוצה לספר לנו קצת על הכיפה?"

הילדים מסתכלים אחד על השני ולרצפה, מעט נבוכים. לא בכל יום נפגשים עם האחראי על כל ישראל שבחוץ. מספר אצבעות מזדקפות, מרפק בכף היד. אלון מחווה לאחת התלמידות ומזמין אותה לענות.

"הם חיים שם ממש מהר, וכל שנה שלהם לוקחת רק יומיים שלנו." עונה קטנטונת מכיתה ג', ששיערה קצר ופרוע במכוון.

    "אתה שומר על המכונות של הכיפה שלא יתקלקלו." מוסיף ילדון מכיתה ד', עטוי פאות וכיפה ענקית. "ישראל שבפנים דואגת למה שחסר לנו ושנהיה בריאים, ושנוכל להיות פה חקלאים וללמוד תורה!"

"לא רק תורה," מצטרפת המורה אורנית, "אלא כל מה שאנחנו רוצים לעשות. אמנות, יצירה, מחשבה, ספורט."

"היא מכסה מים אל ים ומההר אל המדבר!" שר הילד פזמון ידוע.

    "ולמה בעצם אנחנו לא איתם? למה אנחנו תקועים פה?"

השאלה הולמת בליבו, בדיוק בפצע הפתוח. במקום שלעולם לא יחלים. כמובן שתגיע מילדה מתריסה, שובת לב ונמרצת, כמו שהייתה ים שלו, כבר בגיל שנתיים. אלון מתנער מהכאב, ומחייך לילדים.

    "כי אנחנו לא יכולים לחיות שם. כמו שלמדתם, אסור לנו, אלו שבחוץ, לעבור האצת זמן. הגוף והמוח שלנו לא יחזיקו מעמד. עכשיו, מי יספרו לנו מה מיוחד ושונה באיך שאנו חיים היום, לעומת איך שחיינו לפני הכיפה? כן, את בכובע הסגול והמגניב. מה שמך?"

   בפנים סמוקות מהמחמאה נעמדת תלמידת כיתה ה' ועונה בארשת רשמית. "אני חוף. אנחנו לא עושות עניין מאיך שאנשים רוצים לחיות. מי שלא מפריעה לאף אחת, שתעשה מה שבא לה. הכיפה נותנת מה שצריך בשביל לחיות טוב, ומי שרוצות מגדלות בכיכר מה שמתחשק."

     "נכון מאוד, חוף. אבל יש עוד."

ילדה בוגרת למראה מרימה אצבע. "האבאים שלי אומרים שפעם רק בנות יכלו ללדת ילדים. איזה מוזר."

"ופעם בשביל לדבר עם מחשבים היה צריך לכתוב להם, והם בכלל לא דיברו חזרה", מצטרפת ילדה נוספת.

   אלון מהנהן. "ומכוניות לא יכלו לעוף, והים בחופי הארץ היה חמים ולא מכוסה קרח, ועוד המון דברים משונים שהמורות עוד ילמדו. עכשיו אנחנו ניפרד. תענוג שבאתם, ואני מקווה שתהנו מהמשך הסיור. אתם מוחות מרשימים, ולא ציפיתי לפחות מזה."

   אורנית ויוליה קוראות לילדים ואוספות אותם לקבוצות. המנהלת, מובילת שכבת בית-הספר היסודי, ניגשת לאלון.

"יהודית, תמיד תענוג כשאתם מגיעים. הילדים מקסימים."

"תודה," עונה המחנכת הוותיקה. "אנחנו אוהבות להביא אותם לפה." "כמה ילדים יש לך בבית-הספר, בשנה הזו?"

    "שבעים ושלושה, אלון. בערך שנים-עשר לשכבה. לשנה הבאה נרשמו רק שמונה ילדים לכיתה א'." יהודית מוסיפה, בלחישה לאזנו בלבד. "אנחנו זן נכחד, אין ספק. בהתחשב שהזן גם ללא עתיד, אולי עדיף כך."

אלון מהנהן, בהשלמה מהולה בעצב. "שיהיה יום מוצלח, יהודית. אני צריך להמשיך לחדר המשפחות, רק איפרד מהילדים והמורות."

​

----------

​

מלחמת השלום

אביב 2070, זמן חוץ / אביב 2135, זמן פנים

הכיפה – מגדל-עיר דן, מתחם משרד הביטחון

   נגב שרעבי, הרמטכ"ל ה-52 של צה"ל, סוקר מפות והערכות מודיעין. לעיניו, גבולות המדינה עטופים בסימנים טקטיים אדומים, מאיימים בכמותם. כוונותיהם הזדוניות ברורות וידועות. לחישותיהם הארסיות, חדורות עונג וציפייה להשמדה הצפויה, נשמעות בדמיונו.

'ישראל חלשה. כוחותיה המועטים לא יעמדו בעוצמתנו. זמננו הגיע!'

האווירה, מאות מטרים תחת מטה צבא ההגנה לישראל, טעונה.

   מפעילות ומפעילים שוכבים בעמדות. מעגל זוטרים רחב לאורך הקיר העגול, ומעגלי בכירים יותר ויותר לעבר המרכז. החלל מחולק למקטעים בידי מעברים ישרים, שמאפשרים החלפת משמרות מהירה. באחת העמדות מתיישב מפעיל רענן, ומתממשק עם הכורסא ששוקעת לשכיבה, להפחתת המאמץ שבמשמרת הארוכה.

   כורסאות שליטה סופגות לתוכן אנשי צבא, ומנטרות את מצבם הגופני. לבקשתם נעות הכורסאות, מקילות על כתף דואבת, או גב נוקשה. קול נשמע לפתע בדממה. "כורסה, עיסוי לגב. כן – שם."

'שקט ברשת!' מגיעה מיד ההוראה, ישירות למוחו.

'סליחה, המפקדת, בטעות.' עונה הקול הנבוך, באותה דרך.

   נגב מרשה לעצמו לאבד ריכוז לרגע, לתת למחשבות להיסחף בהמהום המכני, המורגש יותר משנשמע. הרחש מרחף בחדר ומשתנה לאיטו ככל שכורסאות מוסיפות וגורעות ממנו. עיני המפעילים עצומות, ומוחם קדחתני. ההמהום מסייע להגיע לריכוז עמוק. מוחם מחובר למערכות בקישור מוחי, המושתל מתחת לעור בבסיס הגולגולת.

   פקודות וקריאות לאישור מוכנות, משוגרות ממוחם ליחידות הקצה. התשובות מייצרות תמונה טקטית עדכנית, שהקישור מקרין ישירות למרכז הראיה במוח המפעילים. כל צוות צופה יחד בגזרת השליטה שבאחריותו, כמו מאותו זוג עיניים. ככל שרמת הבכירות עולה, כך גם מתרחבת רזולוציית המידע. קו הגבול הישראלי מנצנץ ברצף נקודות ירוקות – יחידות הקצה.

    'התוכנית טובה והיא תצליח. רגע! מה עם... לא. לא, פספסתי כלום. אנחנו מוכנים'. לבסוף מבליח במוח הרמטכ"ל הדיווח המיוחל.

'כל העמדות טעונות ונצורות, המפקד, ומוכנות לפקודה.' מדי הכשירות מעל כל יחידה מראים עוצמה מלאה, אך לא מבשרים את העתיד לבוא. מפקד הצבא פוקד, בקול ולא במחשבה, כמחויב בנהלים. "סגל המטה הכללי – תנו דו"ח מצב עדכני. פיקוד אקלים?"

   האלוף עונה מיידית, וקולו העמוק מהדהד בחדר המלחמה. "החזית הארקטית בגזרה הצפונית מחמירה, ממשיכה לייצר סופות רעמים, ועשרים ברקים לדקה. מיצרי גיברלטר חסומים בקרחונים. הרמה הברומטרית מעל ירדן גורמת לטמפרטורות סביב 50 מעלות מהכינרת ועד אילת. סופות חול בגובה עשרה קילומטר מונעות טיסה."

    "חיל הים – תורך."

"המפקד, סגירת מיצרי גיברלטר מונעת גישת כלי-שיט לים התיכון." דברי האלוף רגועים, וחדורי נחישות. "איבדנו מעקב אחרי שתי הצוללות האיראניות שנצפו צפונית לקפריסין. האיום נמוך. תנאי הים מונעים עליה לעומק שיגור. המצרים חסמו את מפרצי טיראן וסואץ למניעת גישת אויב. הסעודים הדפו את קבוצות נושאות המטוסים האיראניות מדרום הים האדום, והן עוגנות מחוץ לנמל ע̠דֶן."

    "אוויר וחלל."

"ראות לקויה ביותר בכל המרחב האווירי." עונה קול נשי ולאקוני. "מעל מאה אלף שיגורי טילים מסוגים שונים מרחבי האימפריה האיראנית. הרוב הושמד באוויר מברקים, או התרסק. עשרת-אלפים פגיעות בכיפות, ללא נזק. שבעה לוויני קרב עוינים הושמדו, ומערכי היירוט והגנה החלליים בכוננות מלאה."

   "פיקוד דרום."

"כאן דרום. כל ניצולי יחידות הקומנדו שהתרסקו אתמול בגלל סופות החול אותרו. המשטרה הצבאית כלאה מאה שבויים, והפצועים מטופלים. ברוך השם – אין נפגעים לכוחותינו."

   "כבוד הגנרל נאזם? אהלן וסהלן, וכבוד לנו שאתה כאן."

"אַהְלֵין וברכות מהראיס, גנרל שרעבי. הביטחון המסכל של מדינת פלסטין עצר עד עתה מאות סוכני אויב ומשתפי פעולה בוגדים. צבאנו פרוס בעמדות מגננה לאורך הגבול המזרחי ומאבטח את עורפכם. אין סימן לתנועות אויב. אינשאללה ובעזרת והשם ננצח!"

   אחרון מדווח אלוף פיקוד צפון. "יחידות סיור ראשונות יעברו תוך דקות את קו הסלעים ברמה. נראה שהאימפריה מתחילה מתקפה עיקרית עם כל תשע הדיוויזיות שחדרו דרך סוריה. עד כה, ההטעיה עובדת."

   הרמטכ"ל קם מכורסת הפיקוד, ומיישר את מדיו. למרות דיווחי האלופים, האגרוף האוחז בליבו אינו מרפה. טעות אחת, החמצת פרט מידע זניח לכאורה, משמעותם אסון. עיניו סורקות סביב, ומוחו משדר פקודת הקשב. הקישור המוחי מתריע מיידית לכוחות שבכוננות ברחבי הארץ. חדר הפיקוד מתמלא המולה, והנוכחים נעמדים. עיני כל תלויות במפקד העליון, סמל עוצמת צבא ההגנה לישראל.

   רב-אלוף שרעבי בוחן אנשיו ארוכות במבט מפלח, ומכריז. "הגיעה השעה. מעשינו היום יקבעו גורל עם ומולדת. אנחנו נעצב את תמונת המזרח התיכון לעידנים קדימה. אני יודע שכולכן, כולכם, עושים את המיטב. אני גאה לשרת לצדכם ומודה על הזכות לפקד עליכם. ועכשיו – נמתין לתקיפה."

   ההמתנה נמשכת, נמתחת לעד. משמרות מתחלפות כשהזמן עובר. לבסוף – עשרים שעות חוץ, כארבעים ימי פנים מתחילת המתקפה – מתקבלת הידיעה. כוחות האויב העיקריים חוצים בקו הסלעים שבדרום הרמה. הרמטכ"ל ניעור ממנוחה טרופה בלשכתו שבבור.

* * * * *

   פני מפקד החמ"ל המודאגים עולים מול עיניו, וקולו מתוח. "שרעבי, זה מתחיל."

פער הזמן מאפשר להתארגן כראוי. שטיפת פנים, דיגום, נשימה עמוקה, ולעמדה, כל זאת בשניות בלבד – יחסית לזמן התקדמות האויב שבחוץ. כוונותיו ברורות ומטרתו – לב המדינה. התזמון סמלי, מרגיז ומשלהב. המתקפה נפתחה ב-14 במאי, יום הכרזת עצמאות ישראל.

   "הפעלה באישורי בלבד". הרמטכ"ל מתממשק לכורסה, נשען ועוצם עיניים. מפה טקטית מפורטת עולה בתפישתו המתוגברת, לוודא שטווחי ועוצמות ההרס זהים למוגדר בתוכנית המבצע. ההמתנה נמשכת שעות רבות, בריכוז על-אנושי ומטרתה – לכלול את החלק הארי מכוחות האויב ברדיוס ההשמדה. לבסוף מכריז הרמטכ"ל – "עמדות מתושלח, הפעל-הפעל-הפעל!"

   מאחוריהם וסביבם מתגבר לפתע רחש אלקטרוני, מנוע חשמלי עצום שמאיץ לשיא מהירותו. גדודי גיבורי בגדד וטהראן דהרו עד כה כמעט ללא פגע, בזים למגננה הישראלית החלושה. אנשיהם נושאים עיניים לגושי הבזלת השחורה, ותוהים על פשר הזמזום. זוהר עצום מזה של השמש פורץ מהסלעים. השמיים נעלמים, ועמם האיום ממזרח.

   "השמדה מלאה. חוזרת – השמדה מלאה בנקודות המגע!" הרמטכ"ל בוחן מידע מלוויינים, להעריך מה נשאר ממערכי התוקפים. מול עיניו מתרחבות טבעות ענני אבק ענקיות, ומתפוגגות. מרכז רמת הגולן, מגבול סוריה ועד המדרונות לבקעת החולה, שוטח לחלוטין.

   שרידי כוחות האויב אבודים, ונסיגתם לא מאורגנת. כלי רכב וציוד ננטשים כשחיילים נאבקים לחזור לעורף הלוגיסטי. סביב מתמלא החדר בצעקות אושר, ומפעילים מתחבקים. הרמטכ"ל מביט בהם, ופנימה. 'איזה אובדן נורא. הם בסך הכל חיילים, כמו הילדים האלה מסביב. ומה הבאנו... איזו זוועה אני הבאתי על העולם עכשיו?'

​

​

​

​

יום ג', 15 באפריל 2070, זמן חוץ

בית-החולים אימאם חוסייני, טהראן

​

     שכבות העור החרוך נבקעות בכל ניסיון תנועה עקר לתנוחה מייסרת פחות. נשימת הגבר השוכב אקראית. עיניו העכורות בוהות

בתקרה, מייחלות לשחרור הסופי. צפצופי המכשור מקוננים, ועירוי המורפיום חסר תועלת.

אחות לוחשת רכות באוזנו. "קולונל, אתה שומע? בא אורח חשוב".          הרופא הבכיר חש בקוצר רוחו של המבקר ועוצר את העירוי.

"הגנרל, בבקשה, דבר אליו לאט וברור. השמיעה שלו נפגעה מההדף". "לא רואה. מי"? עולה לחישה משרידי השפתיים. מפקד כוח קודס מתקרב ככל האפשר למיטה העטופה יריעות פלסטיק. "אבו ג'אוואד, זה הגנרל שלך. לא נשאר לך הרבה זמן לסבול".

     "המפקד, מה עם החיילים שלי? מה עם המלחמה? ניצחנו"? "אללה בחן, ונכשלנו. רק מעט שרדו. באתי להציע חסד, ונקמה". "נקמה? אני מת. רק יכול לקלל את הכלבים הציונים בדרך לשמיים". "קולונל מאהדי, לא סיימת לשרת את המהפכה. עוד תקום ותילחם"!

     אנקות כאב עולות מבין שיניים חשוקות כשהפצוע מנסה להנהן. המאמץ מעלף אותו, והאחות ממהרת להפעיל מחדש שיכוך כאבים. "דוקטור, תכינו אותו להעברה, עכשיו. אנשים שלי ינהגו באמבולנס".

הרופא שוקל לומר לגנרל שאין טעם, ומוותר. בהנהון מהיר הוא יוצא בריצה לאסוף צוות שיילחם לשמור על הקולונל חי עוד כמה דקות. מספיק מוות ראה בית החולים היום, אין טעם להוסיף גם את שלו עצמו.

* * * * *

אתר מחקר סודי, אי-שם במרכז איראן

     "בוקר טוב, איך אתה מרגיש"?

"מי מדבר? מאיפה הקול שלך מגיע? מוזר. לא כואב לי, אבל אני לא מרגיש בכלל את הגוף שלי. נתתם לי משהו לכאב? אני צלול לגמרי".

"אנחנו מטפלים בך במתקן רפואי צבאי. אתה יודע מי אתה"?

     "מה? ברור, שאלה טיפשית. קולונל סאהין מאהדי, כוח קודס.

למה אני לא רואה כלום? התעוורתי!? מי אתה? תקרא לגנרל"!

"תחשוב עליי כעל הרופא שלך. הגוף שלך מת לפני שנתיים, אבל הצלחנו להציל את התודעה שלך. בגלל זה לא כואב לך. אנחנו מגדלים לך גוף, קולונל. עכשיו אכבה אותך, בטח באללה ותקום שוב".

* * * * *

​

     "בוקר טוב, קולונל. אתה רואה אותי"?

"כן, מוזר. כמו דרך מסך טלוויזיה. מי אתה? אתה נשמע אחרת. אני עדיין לא מרגיש את הגוף שלי, מה קורה איתי"?

"שמי דוקטור פאהרזאד, אני מנהל המעבדה. אלף סליחות, עוד לא הצלחנו לגדל עבורך גוף שיחזיק מעמד. הקרינה שהגוף המקורי שלך ספג השחיתה את הדנ"א שלך, והגופים שאנחנו מגדלים מתפתחים שוב ושוב באופן לקוי".

     "רגע, מה? איפה המשפחה שלי? למה אני לא מרגיש כלום? אני רוצה לכעוס. אני אמור לפחד. מה עשית לי!? איפה המפקד שלי"!? "יש לי יכולת להחליש את הרגשות שלך, שלא ייגרם נזק פסיכולוגי. עברו שלושים שנה מאז שַמָּת. המפקד שלך, נמלא זמנו הקצוב, והלך מעולמנו. למשפחה סיפרו שאתה שהיד. אתה באמת רוצה שיראו אותך ככה? אל תדאג — המדינה נותנת להם כל מה שהם צריכים".

     "לפחות תראו לי אותם. סרטים, תמונות, משהו. ג'אוואד שלי, הוא היה רק בן חצי שנה. מה קרה עם אשתי"?

"חכה, אני ניגש לתיק שלך. רגע, הנה. אשתך התגייסה למשטרה והיא מאוד מוערכת. תהיה גאה, הבן שלך הלך בעקבותיך. גם הוא קולונל. אלמנות המלחמה קיבלו רשות להתחתן שוב. משטרת הביטחון עוקבת אחרי המשפחה שלך, לראות שהם בסדר. בעלה השני מאמין אדוק, אחרת לא הייתה מקבלת אישור. הוא רופא, ומתנהג אליהם כמו שראוי".

     "ותמונות? מה עם תמונות? תראה לי אותם כבר".

"הנה, הנה. אני שולח לזיכרון שלך מה שיש בתיק. אבקש שיצלמו עוד. עכשיו אני חייב להמשיך לעבוד, אכבה אותך בעוד כמה דקות. להתראות, קולונל. בטח באללה ותקום שוב".

​

* * * * *

​

     "בוקר טוב, מר מאהדי. שמי ריזא. איך אתה מרגיש"? "מסוחרר. רגע, אני מרגיש שוב! הצלחתם להחזיר אותי לגוף שלי"! "אדוני, אלף סליחות, אבל יש לי חדשות רעות. הבן שלך נפטר לפני כמה שעות, והחלטנו לאפשר לך לצפות מרחוק בהלוויה".

     "מה!? איך? בפעם הקודמת שהתעוררתי הוא היה בגילי... רגע, כמה זמן עבר? מה עם אשתי"!?

"כמעט מאה שנה. אשתך לשעבר מתה לפני שישים שנה בערך, ולא היה לנו גוף להעלות אותך אליו. אולי תספיק להגיע לקבר שלה". "מה!? כמה שנים איבדתי? מאה חמישים? יותר?! שאללה יעניש אתכם, לקחתם לי את כל החיים! איי! דוקטור, למה כואב לי ככה"!?

     "לא אנחנו, השטנים הציונים. כואב לך כי הגוף הזה גוסס. עדיין לא הצלחנו לפתור את כל הבעיות בשיבוטים שלך. הוא יחיה עוד כמה שעות, ואז נעלה אותך מחדש למחשב. בעתיד בוודאי נצליח יותר".

     "אני בַג'ְהַנם ואתה שד. סוף־סוף הבנתי — זו גזרת הגורל שלי. אללה מעניש אותי שנכשלתי במלחמה"!

"אללה רחום, יא סאהין. אתה טועה. הוא העניק לך הזדמנות שנייה, אבל אתה צריך להיות סבלני. ועכשיו די לבזבז לעצמך זמן. אח יבוא להלביש אותך".

* * * * *

יום התחייה , אביב 3156, זמן ישראל פנים

אתר מחקר סודי, אי-שם במרכז איראן

​

     "בוקר מופלא ומבורך לך, החוזר. פקח עיניים וקום לחיים חדשים בחסדי הכל־יכול". כוהן הדת לבוש בסגנון שסאהין לא מכיר, וכמוהו חצי תריסר הנוספים סביב מיטתו. אבל המליצות... כן, בהחלט אייתולה. יד מושיטה לו כוס להרטיב פה וגרון.

"תבורך, החכם, ותודה לאללה"! הכל סביבו מוזר. עתידני. רגשותיו בשליטה מלאה, וגופו ערני ודרוך.

     איש הדת מסיים ויוצא, מלווה בקצינים בכירים.

"מבורך באמת! שמי עלי מוסאווי ואני המדריך שלך. כבוד בשבילי להכיר אותך. אתה אגדה אמיתית"! סאהין בוחן את הדובר, שנשען על הקיר הרחוק. 'הוא נראה בגילי. בעצם בגיל שבו ַמִּתי'.

הנימוס והסקרנות מחייבים מענה. "תגיד, הגוף הזה ימות בקרוב? כי אני מרגיש בו נפלא".

     "לא, סאהין. כל הבעיות נפתרו. עברו אלף שנה מאז שַמָּת והגוף הזה שווה ערך לגיל עשרים ושש. תיאורטית יש לך לפחות עוד מאה- מאה עשרים שנה לחיות. בחצי השנה האחרונה הכינו את הגוף שלך. תכף תראה שהוא בכושר גופני ברמה הכי גבוהה. גוף ראוי ללוחם".

     סאהין המום וחסר מילים. זקנו העבות של עלי נבקע בחיוך אמיתי, מקמט זוויות עיניים. "אתן לך להתארגן ובעוד עשר דקות נצא לסיור. יש לך הרבה מה ללמוד לפני שתגבה את הנקמה שהובטחה לך".

* * * * *

     גופו החדש משווע לשינה, אך מחשבות צורמות בראשו כטווסי גן החיות בֵמָלאט. אצבעו עוקבת אחר עיטורי כריכת הספר שעל שידת הצד בניסיון עקר להירגע. אושר התחייה, אובדן משפחתו והסיכוי לנקמה — מתערבים אלו באלו. מחשבה תועה צצה. 'פארק מלאט עוד קיים בכלל? אולי אבקר בו כשנגיע לטהראן. ג'אוואד כל כך אהב את המזרקה שם'.

     סאהין מתייאש מלהירדם וקם להתרענן. שטיפה קצרה, ולאחריה עיניו בוחנות בעיון את בבואתו במראה. 'מדהים, הגוף החדש הזה נראה בדיוק כמוני, ביום שיצאנו לקרב. טוב, אצא להסתכל קצת מסביב, אולי ככה אתעייף מספיק.' רגליו מובילות מעצמן למסגד הבסיס, וחצץ החצר חורק תחת נעליו.

     דלתות מקושטות נפתחות לקראתו, וקמרון הכניסה מיתמר מעל. עיטורי זהב יוצרים על קירות שיש כחולים פסוקים מוכרים, ולראשונה עולה בו תחושת שיבה הביתה. ליבו מושך לחלל התפילה המרכזי. המאמין האדוק חולץ נעליים ומטהר גופו במים מהאגן שלצד הכניסה.

     שטיחי התפילה מקבלים כפות רגליו בברכה, והצעיר מתיישב לצד עמוד תמך. תפילת הודיה מתמלמלת בפיו, וליבו מתרונן בציפייה גדולה לתשובות. 'הנביא האהוב, הדרך, האמת והחיים. תודה שמנעת את שנתי והבאת אותי לכאן. אנא, שמע לליבי וטהר ראשי מספק'. המחשבות והשאלות נפרסות בראשו, והלב עונה כדבר האל.

* * * * *

     ..."שלום ורחמי אללה וברכותיו עליכם". דמעות חמות זולגות על לחייו של סאהין, עיניו עצומות בהודיה עצומה. מגע יד זרה בכתפו שולף בחטף מההתעמקות בנבכי נשמתו.

"בכלל ישנת הלילה יא סאהין? אני מקנא בהתעלות שאתה חש עכשיו. פאג'ר ראשונה אחרי אלף שנה! בעצם כל תפילה שהיא".

     "עלי, בוקר טוב. לא, בכלל לא. אחרי שהחייתם אותי אתמול התחלתי לחשוש לנשמתי. קראתי בקוראן וניסיתי להירדם. לא הצלחתי, אז באתי למסגד להודות לאללה ולגלות ליבי בפני הנביא המבורך".

החונך מהנהן בהערכה לדבקות חברו ומחווה לעבר היציאה.

     "בוא. יש לי משהו להראות לך". השניים צועדים במסדרונות הריקים ברובם עד למרפסת גג. הרקיע מחוויר לאור שמש צעירה, שטרם הגיחה מעל רכס ההרים מאחוריהם. "תסתכל מסביב ותגיד לי מה אתה רואה".

     "בסיס צבאי, מדבר חשוך, הרים, ולפי הכוכבים אנחנו באביב. מה זה שם רחוק? ענן מואר? ערפל? אף פעם לא ראיתי משהו כזה". "יפה. זו כיפה מעל עיר. היא גורמת לזמן תחתיה לנוע מהר הרבה יותר מאשר בחוץ. ככה אנחנו חיים היום. בוא תראה מקרוב".

שדה הראייה מתעמעם, ולפתע המחזה המרהיב נמצא מולו. סאהין שולח יד, אך לא רואה אותה. "מה קורה פה"!?

     עלי צוחק קלות. "התחלנו את ההדרכה. בכולנו מושתל מחשב קטן ומאוד מתוחכם שמתגבר יכולות ומחובר ישירות למרכזי החישה במוח. הוא גם מחדד שיווי משקל ויציבות ומונע ממך עכשיו לחטוף סחרחורת וליפול. אתה תגלה שהוא מתנה גדולה. עכשיו תסתכל".

     ערפילים זוהרים מתגלגלים מקיר קרח אטום, חוסם שמיים. אור טורקיז עמוק בוקע מסדקים בקרח ומרצד דרך נשמתו, ואדוות הערפל משדלות לבהות בהן לנצח. "זה מרהיב! מה האור הזה"? "האצת הזמן נגרמת בידי שדה אנרגיה. הפיזיקה מסובכת ועוד תלמד עליה. הצבע נגרם ממה שנקרא אפקט צ'רנקוב. תופעה חסרת חשיבות של תגובה גרעינית בסביבת מים או קרח. בוא נסתכל פנימה".

     "מה אלו — בניינים? לא, צריחים. כמו מסגד ענקי. ממש נוגעים בשמיים. העתיד הזה מופלא"! קולו של סאהין תמים ונרגש. "תגיד, איך זה שבפנים כבר צהריים? השמש רק התחילה לזרוח".

"זוכר שדיברתי על תגובה גרעינית? צריך להגן על מי שבפנים. מתחת לכיפה יש קליפת הגנה שהמגדלים מחזיקים. הצד הפנימי הוא מסך שמקרין את השמיים לפי השעה ביום. כרגע הזמן אצלם הוא צהריים".

     "אז למה אני לא רואה אותם נעים מהר"?

"התמונה מואטת בכוונה. אחרת לא נוכל לראות את התנועה בפנים כי הקצב מהיר לנו מדי. אל תדאג. עוד תיכנס ותראה הכל בעצמך". עלי קוטע את השידור למוחם, וסאהין חש פתאום כאב חד בכף ידו. "איזה טמטום, בטח נפצעתי מהפינה כשתפסתי במעקה. חתך עמוק".

     "תתרכז בכאב ותן בראש שלך פקודה שייפסק".

במבט ספקני סאהין עוצם עיניים ומתרכז. 'כאב, די'! והכאב נעלם. "עלי — זה קסם, או שלחצתי על איזה מתג כיבוי"? הדם הזולג מהפצע סמיך וכהה, אך הזרימה נפסקת במהירות. "עשיתם בי איזה שינוי? משהו גנטי"?

     "לא, לא. כדי שגוף יקבל תודעה הוא חייב להיות שיבוט מדויק של הגוף המת ובגיל קרוב להקלטת התודעה. בגלל זה לקח כל כך הרבה זמן להצליח. המדענים היו חייבים לגדל גוף שיתאים בדיוק. ריפוי החתך זה טכנולוגיה פשוטה. מיליארדי ננו־בוטים בזרם הדם שלנו שמתקנים נזקים. עד מחר לא תישאר לך אפילו צלקת. עכשיו בוא איתי. יש לך הרבה ללמוד על התגבור שלך ומה הוא יאפשר לך".

     עלי ממשיך לפטפט ללא הרף, נהנה מתפקיד מורה הדרך. סאהין מהנהן מדי פעם וחושב. 'מזל שלא צריך לענות לו. מה בדיוק קרה? איפה היינו? היינו בכלל? אני רק רוצה לחזור למשפחה שלי. רק לראות אותם שוב! קחו את כל הטכנולוגיה, תחזירו אותי למות בבית החולים ההוא. הכל בשביל חיבוק אחרון מג'אוואד שלי. אפילו להתאבל לא הספקתי'! המחשבה מודחקת בכוח ומתחלפת בחשש מקצועי.

     'אולי הכל פה דומה לאיראן שלי, אבל אי אפשר לדעת איך השתפרו אמצעי הריגול באלף שנים. אולי הם יודעים מה אני חושב? למה החזירו אותי? על איזו משימה דיבר האייתולה? בטוח שלא השקיעו את המאמצים והמשאבים לשמר את התודעה שלי סתם, מטוב לב. ברור שהם מצפים שאציית. העיר הזו נראתה ממש אמיתית. איך אדע שאני לא חולם, או הוזה? או בכלל בחדר חקירות ציוני'?

* * * * *

יום שני לתחייה, אביב 3156, זמן ישראל פנים

     "עלי, שלא תחשוב שאני כפוי טובה, אבל מה קרה לאוכל? המרקם אולי נכון, אבל מעט הטעם שיש לו לא מתאים לסוג האוכל". "זה בגלל שאני אהבל יא סאהין. שכחתי ללמד אותך על חוויות טעם. כל האוכל שלנו מגיע מהכיפות. הן מערכת סגורה כמעט לגמרי שחיה במחזור מלא. הכל כולל הכל. פסולת ואוויר ומה שרק אפשר.

     "מזון טבעי יקר מאוד. גידולים צורכים המון משאבים שרק ההנהגה מקבלת. אנחנו משתמשים במצרכים מלאכותיים שנקראים מזון חיסכון. הוא בריא ועם כל הערכים התזונתיים אבל אין לו טעם. בגלל זה אנחנו משתמשים בהקלטות של אכילת האוכל האמיתי. טועמים מהפה של המנהיגים במקום את מה שאכלנו באמת".

     "כמה... מוזר. רגע, אבל איך זה עובד? עשיתם משהו לבלוטות הטעם בלשון? רגע, לא, בכל הפה"?

עלי מחייך. "ממש לא. זוכר את התגבור? הוא מתחבר ישירות לקלט העצבי לפני שהוא מגיע למוח ומשנה אותו. הפה שלך ירגיש חוסר טעם והתגבור ישדר טעם אמיתי".

     סאהין מהרהר לרגע, 'הם בראש שלי! אסור לי להראות שזה מדאיג אותי'. חיוך כפוי עולה על שפתיו. "אלה יכולות מדהימות. רגע, זה עובד גם בשאר החושים"?

"כמובן. כשאתה מתמקד במשהו, התגבור יחדד את החוש. נגיד ראייה? העין שלך לא השתנתה. התגבור מגדיל ומשפר את מה שתראה". "וואלה. ואיך משיגים טעמים לאוכל? והבשר? גם כבר לא אמיתי"?

     "לגיבור כמוך מגיע הכל. רק תבקש מהתגבור שלך והוא ידאג לשאר. דווקא הבשר אמיתי. כדי שיהיה מגוון גנטי חוות בחוץ מגדלות להקות ועדרים קטנים של עופות בקר וצאן. לא אוכלים אותם. במקום זה לוקחים דגימות מחלקי הגוף האכילים. מפעלי ענק בפנים מייצרים בהדפסת תלת־ממד מהירה מאוד נתחי בשר לכלל האוכלוסייה. צלעות כבש? לא תוכל להבדיל בעין או בפה ממה שאתה זוכר".

     "זה ככה רק אצלנו או גם אצל הציונים? איך זה עובד אצלם"? "אצלנו האזרחים מקבלים את כל צורכי הבסיס בחינם ורק על מותרות צריך לשלם. אה. אתה גם מקבל אשראי על כל מה שמחזרת. וכל האנשים בעולם סוחרים בחוויות שחוו בחיים שלהם. התגבור הופך אותן לחוויונים. זה כמו להיות בראש של מי שחי את החוויה. כל אחד יכול למכור חוויונים שלו ולרכוש ברווחים מותרות.

     "אצלם מציעים גם את החוויות הכי מגונות ופרטיות. אבל אצלנו תועבה כזו אסורה כמובן. אצלם מוצרים מהחוץ שווים הון ורק העשירים יכולים להרשות אותם לעצמם. אלה שבחוץ מנצלים את זה וחיים כמו עלוקות על חשבון ההמונים שבפנים. אצלנו כל תוצרת החוץ נתרמת למדינה באהבה".

"אני לא מבין איך זה עובד. למה זה כל כך מסובך"?

     "יש לך תדריך בנושא בהמשך היום. רוצה תקציר עכשיו"? "בטח, למה לא. זה משונה, אבל מעניין". עלי מושך בכתפיו. "דיברנו על אוכל. נאמר שאכלת במסעדה קינוח. תותים בשמנת. אמיתיים. אולי מאיזו חווה בפנים או שיובאו מבחוץ. זה יעלה הרבה יותר ממשכורת חודשית של קולונל. מה שתעשה יהיה להציע את החוויה לבורסה הקולינרית.

     "כמובן שתתמקח עם בינת הבורסה על המחיר. המסעדה תעודכן אוטומטית וכשהחשבון יגיע מחיר הקינוח יהיה כמעט אפסי. תוך יום התגבור שלך ימחק את זיכרון אכילת המנה מהמוח שלך ומעצמו. ככה תמכור עוד חוויות ולא סתם אלא כאלה עם ביקוש. הדירוג שלך כחוויין יעלה ותקבל תשלום גבוה יותר כשירכשו חוויונים שיצרת. ולמסעדה ההיא זה שווה בגלל תמלוגים מהמכירות ופרסום". "מוזר! אבל, עלי, רגע. מה זה כל עניין ה־'פנים־חוץ' שדיברת עליו"?

     "יש כאלה שאי־אפשר שייכנסו. חלק קטנטן מבני האדם סובל ממחלה גנטית בשם 'תסמונת חסר הסתגלות זמנאית.' לכאלה התודעה לא יכולה לעמוד בהאצת זמן והגוף מגיב בצורה קיצונית. 'עקת זמן' קוראים לזה. הלב פועם כל כך חזק שהוא גורם לשבץ במוח. אתה תלמד על זה השבוע. הכשרה רפואית תהיה חלק מהכיסוי שלך".

* * * * *

יום שלישי לתחייה, אביב 3156, זמן ישראל פנים

     "אהלן, יא סאהין. איך הלימודים היום בינתיים"?

"מה אני אגיד לך. האמת? הטכנולוגיה החדשה קצת מפחידה אותי. בזמני לימודים אקדמיים לקחו שנים. היום השתילו לי במוח מקצוע רפואי שלם תוך כמה שעות. הפעילו לי את הידיים שילמדו זיכרון שרירים של פרוצדורות מסובכות, שבחיים לא חשבתי שאוכל לבצע"!

     ההערה מצחיקה את עלי. "אני לא יכול לדמיין דרך אחרת ללמוד כל כך הרבה מידע. אתה חייב לספר לי מתישהו. ממש שנים!? איך בכלל זכרתם בסוף מה למדתם בהתחלה? יאללה בוא למחלקה הטכנית. נספיק עוד שיעור לפני תפילת הערב".

* * * * *

     בֵּטַרְריּומים ובכלובים שמוצבים לאורך הקירות שורצים מגוון חרקים, זוחלים וציפורים. חלק נכבד מהחלל מוקדש לחדר נקי, ולצד עמדות העבודה מותקנים מקררים ומקפיאים בהם דגימות ביולוגיות. "מן הסתם לא ציפיתי שייראה פה בדיוק כמו בזמני, אבל זה דומה יותר למעבדה מלסדנה טכנית. שומרים את הטכנולוגיה במקום אחר"?

     "אתה הטכנולוגיה סאהין. וכל החיות פה. גם אין יותר התקני אחסון ממוזערים כי קל מאוד לגלות אותם. הכל מוצפן בתגבור ובמאות האחרונות גם בקידוד ביולוגי בבעלי חיים". עלי מזהה את המבט מולו ומסמן בידו להימנע משאלות. "יש לך מחר יום שלם על מדע וטכנולוגיה ואני ממש לא הכתובת. אני יותר איש שטח כמוך".

     "בסדר, אז נדבר שטח. תסביר מההתחלה. מה המשימה שלי? שלנו? איך מסתננים בגבול? איך הם בודקים מה נכנס? איך מכניסים ציוד"?

"המשימה פשוטה. לשבש את הפעולה הסדירה של מערכות האויב בלי להתגלות. הכניסה יחסית קלה. מסתננים דרך ירדן עד הגבול לישראל. משם המעבר לתוך הכיפה פשוט. רק צריך תיעוד מתאים ואל תדאג כי יהיה לנו. יש לנו מקורות בחוץ ובפנים שידאגו לזה.

     "הכנסת או הוצאת ציוד זה מבצע בפני עצמו. את השדה עוברים במנעל זמן. צד אחד נפתח והשני סגור ומשלים את שדה

ההאצה. להפחתה בהוצאת האנרגיה הסחורות משונעות בקרוניות שחולפות במנהרה קצרה. שטח פני השדה המעורב קטן משמעותית וצמוד לקרוניות. אחרי שהסחורות סיימו את המעבר הן מטוהרות מקרינה ומועברות למרכז מיון.

     "כל המטענים נסרקים לאיתור סימנים ביולוגיים כדי למנוע הדבקה במחלות משני הכיוונים. חומר אורגני עובד בקרוניות ממוגנות קרינה בפיקוח הדוק ביותר. טכנולוגיה מתקדמת לא נשלחת החוצה. אבל אנחנו נמנעים מזה כי יותר קל לנו להשיג מה שצריך בשוחד או בגנבה".

"תשמע, בסך הכל מובן ובסיסי לגמרי. ממש לא שונה מכל גבול מאובטח שעקפתי בעבר. מתי אני מקבל תדריך משימה"?

     "קודם כל תשלים את ההדרכה. התוכנית מסתיימת מחר אחר הצהריים. אחרי התפילה ניסע למפקדה בטהראן".

סאהין חוכך בדעתו ומהמר. "תגיד, עלי, על מה בעצם המלחמה? האימפריה גדולה ויציבה, וממה שאני רואה, משגשגת בהרבה מבזמני. למה צריך עוד הרג, ומה יועיל לוחם עתיק כמוני, אכול געגוע ואבל"?

הצעיר עונה בלהט. "הג'יהאד צריך אותך ויסתיים בניצחון מלא"!

* * * * *

​

יום רביעי לתחייה, אביב 3156, זמן ישראל פנים

     ארוחות הבוקר המשותפות נעימות לסאהין. המולת חדר האוכל מסייעת בהקהיית הבדידות העצומה שחש בכל פעם שהעירו את תודעתו. עלי פטפטן כדרכו ומקור ידע חשוב. החוזר לא בטוח אם זו שיטת הדרכה או תכונת אופי. בכל אופן — תוספת המידע מבורכת. "תגיד, אז כשהסתכלנו בתוך טהראן — זה היה דרך מצלמות או דרך

העיניים של מישהו? או שבעצם זו טלפתיה? אתה יכול לדעת מה אני חושב"?

     "הלוואי. אין כזה דבר טלפתיה. ותאמין לי שניסינו. מתברר שכל תודעה ייחודית ממש כמו טביעת אצבע. תודעות לא יכולות לדבר זו עם זו ישירות. גם עם משאבי מחשב מטורפים אי אפשר ליצור ממשק או שפה משותפת".

     סאהין קופץ שפתיו בהבעת ההתרשמות המצופה, וחושב. 'אז לפחות אנשים לא יכולים לקרוא לי את המחשבות. לפחות זה'. קצין המודיעין המנוסה עדיין לא לגמרי בטוח בפרטיותו. "קצת מאכזב," הוא עונה במטרה להסוות את דעתו האמיתית. ״אבל גם מעודד, האמת. יאללה, יא עלי, בוא נלך להדרכות".

* * * * *

     סאהין עוקב בעיניו אחר הדוגמה המורכבת המקשטת פנים תא לימוד מפואר. התנועה החזרתית עוזרת לשמור על קור רוח. בעולם החדש קשה לדעת מי מקשיב. כנראה כולם, והראשונה — הישות הממוחשבת שבמוחו. התדריך שנטען לזיכרונו בשניות האחרונות כיסה מילניום רב־תהפוכות. הוא שב לאחד הקטעים. משהו צורם, עמוק בבטן. אינטואיציה וניסיון צועקים בשורשי דעתו המנוסה, מתעקשים שמוסתר ממנו מידע חשוב.

     "בשנת 2030 הדהימו הסינים את העולם כשהציגו אב־טיפוס פעיל להעלאת תודעה למערכת ממוחשבת. ההצלחות הראשונות דווחו אחרי כשנתיים, במתנגדי משטר שהוקצו לניסויים ושמתו זמן קצר לאחר ההעלאה. הננו־בוטים החיוניים לתהליך עוד היו מכאניים, לא ביולוגיים, וגרמו סיבוכים ונזקים במוח.

     "השטנים מהמערב — מועצת המדע הבין־לאומית והאו"ם — תבעו הפסקת המחקר ואיימו שלא לחלוק עם ציר המזרח ידע על האצת

זמן. ההרס שהשית האל על עולמנו הכניע את החלשים יותר, והציר התפרק. סין ורוסיה נכנעו לדרישות אמנת האתיקה המדעית. המולדת וצפון קוריאה סירבו, בשם הגאווה הלאומית. הפיתוח שלנו התעכב, עד שגורמי המודיעין הצליחו להשיג ידע האצת זמן ללא ידיעת האויב.

     "פטריוטים סינים אמיצים מסרו את לפיד העלאת התודעה למולדת, והמשכנו במחקר. בתחילת הניסויים נראה שתודעות שהועלו בוחרות אותן בחירות ועונות באותם ניסוחים כמו המוחות המקוריים. אך לאחר ימים ספורים החלה התפתחות עצמאית.

     "המוחות חולצו מגופי הנבדקים, וסריקות עומק הוכיחו שהייחודיות הטמועה במוח תבוני לא ניתנת לשכפול. טבעה ליצור מסלולים מוחיים חד־פעמיים, שמגדירים אופי ובחירות. תודעה משוכפלת לא תישאר זהה למקור".

סאהין מקשיב להרצאה פעמיים נוספות ועוצר לחשוב. 'למה שהעולם ידחה מתנה כזו? לא, משהו חסר'.

     עיניו נעצמות בריכוז, והוא ממלמל מחשבות דוהרות. "אם אפשר לשמור תודעה ללא גוף, העולם יוכל להמשיך לזכות בגאונות אנושית גם אחרי המוות הפיזי. חכמי הדור יוכלו להמשיך לפסוק על פי הדת הקדושה וימנעו שינויים אידיאולוגיים מסוכנים. גנרלים וממציאים יוכלו להמשיך לשמור על היתרון הצבאי שלנו. גאוני התרבות ימשיכו לתת לנו השראה. איך השליכו את זה ככה? למה לוותר על זה"!?

     לשם הכשרתו ניתנה לתא גישה בלתי מוגבלת לרשתות המידע העולמיות. חיפוש קורסים הקשורים לשכפול תודעה מעלה רבבות תוצאות, רובן מתחומי הידע הפילוסופי והמשפטי. הוא בוחר בכמה מאות מוסדות אקדמיים מובילים בעולם והוגי דעות ידועים. תוך שניות נטען למוחו נפח המידע העצום, והבנה הופכת קרביים מבליחה.

     התודעות  נטולות  הגוף,  שהשתחררו  מציוויי  הביולוגיה הבסיסיים, השילו מעליהן גם אנושיות. ללא מערכת התגמול והעונש של הגוף — שהם הרגשות המּונעים בידי ההורמונים — העצב העמום

המתלווה לחמלה נעלם. הכאב והפחד המתלווים לדאגה לצאצאים ולאהובים התפוגגו. הדחף המניע העיקרי שנותר הוא הכורח לשרוד. כל התודעות שהופרדו מגופיהן והורשו לחיות במחשבים הפכו לפסיכוטיות.

     מתוך שטף המידע העצום סאהין מבין משהו חשוב ומהותי במיוחד לגביו. העולם אסר באופן חד־משמעי על שמירת תודעות מחוץ לגוף ועל שיבוט גופים ומוחות בכל אופן, למעט חלקי גוף להשתלה. ישויות כאלו נקבעו כמשוללות כל זכות, כולל הזכות לחיים. גם חכמי האסלאם מכל הזרמים פסקו כך. סאהין מבולבל. 'אם זה המצב, למה שמרו את התודעה שלי? מה הם רוצים ממני? בכלל יש לי בחירה'?

     עיניו חוזרות לעקוב אחר עיטורי התא, והוא מנסה להירגע. דמו רותח מזעם. 'עלי הנחש הזה, הוא יודע! מה עשיתי שמגיע לי העתיד הזה? הכל נתתי למדינה שלי, והיא גזלה ממני את משפט אללה הקדוש. לגן עדן או לגיהינום, לא משנה, אבל מה שאללה יחליט! לא איזה גנרל! אני הייתי קולונל. הייתי שהיד וגיבור העם. מה אני עכשיו? רק תועבה? שיקוץ? נשמה מקוללת לעד'!?

​

* * * * *

יום חמישי לתחייה, אביב 3156, זמן ישראל פנים

​

מתקן צבאי, כיפת טהראן, מרכז איראן

​

     "שלום עליך, החוזר! אתה נראה טוב. ערני ונחוש. מוכן להשלים את משימתך בת אלף השנים, החרבת האויב הציוני"? בפנים חתומות ובגו זקוף משיב סאהין. "עליך השלום וברכת אללה, האימאם הגדול. בכל נפשי אני מוכן".

     "ואתה, יא עלי, מוכן לתת את כולך למטרתנו הקדושה"? "את חיי ונפשי בשם הנביא"!

המנהיג הרוחני מהנהן בשביעות רצון ומרים זרועות. השניים כורעים וזוכים לכפות ידיו על ראשיהם ולברכות הצלחה.

"עלי, יא איבני, תמתין בחוץ רגע. אני רוצה להחליף מילה עם החוזר".      האימאם קם מראש שולחן הישיבות ומחווה בראשו לעוזריו

שיוצאים בעקבות הסוכן הזוטר וסוגרים הדלת אחריהם. שולי גלימה שחורה לוחשים על שטיח כשהאייתולה הגדול ניגש ועוצר מול סאהין. אצבעות תופפות על המשטח המבריק, ועיניים שחורות וחדות מציצות עמוק לנפשו. המליצה הכבדה נעדרת כעת לחלוטין מדבריו. "מה המסקנה שלך מהמחקר הלא רשמי שביצעת אתמול"?

     סאהין שומר פניו חתומות, ומתעלם מזרמי הפחד הקפואים שחולפים בדמו. 'מה אגיד לו? כן? לא? אין ברירה. אין דרך אחרת מלבד האמת'. בדום מתוח עונה הצעיר, "יא אימאם, זה היום שבו יראה המאמין שכר בהיותו ישר! למדתי שנוצרתי מחדש כתועבה. למה לא נתתם לי לקבל את עונשי לאחר המוות? לתת לאללה הקדוש להעניש אותי על כישלוני"? הבעתו נסדקת, ודמעות נקוות בזוויות עיניו.

     הזקן מעווה שפתיו בהערכה מעושה ומרכין ראש בתיאטרליות בפני הצעיר. "אני רואה שאפילו הספקת לקבל הסמכה כאייתולה הגדול, ושהתובנה שלך שווה כמצוות הנביא. יפה! בבקשה, ברך אתה אותי, הו החכם בציוויי אללה"!

סאהין מבולבל. "כבוד האימאם? לא! חס ושלום, אני כלום לידך! אבל — במחילה לכבודך — גדולים בקוראן קבעו שהחייאת אנשים היא שיקוץ. קראתי אתמול מאות פסקי הלכה, ראיתי אלפי דרשות"...

     אצבעות אוחזות בעדינות בסנטרו ומעלות ראש שהושפל למול פני האימאם. "יא איבני, לא אתה, ולא אני, ולא אלף חכמים יחליטו מה רצון האל. אתה פה, לא? הגוף שלך מת שוב ושוב, והנשמה שלך

חזרה לחיים שוב ושוב. אתה חושב שאם אללה היה רוצה אחרת היית עומד פה מולי, על סף המבחן הגדול ביותר שלך"?

     "אז מה אני? איך אוכיח שאני ראוי? ראשי מלא שאלות וליבי אכול ספקות. גם השדים כלים בידי אללה, כמו כל יצורי הבריאה. אולי חזרתי כאחד מהם? גופי ודעתי כאן, אבל מה עם נשמתי? החזרתם אותי להשלמת משימה כבירה, אבל ככל שאני מתכונן אליה, אני"... הצעיר משפיל מבט, מהסס להמשיך. חושש לאכזב וחושש לחייו החדשים.

     "אתה נס, החוזר, וקצה החרב. אחד ויחיד. זכור — האל לא תובע מהנפש יותר מכפי שביכולתה לשאת. כשתצליח במשימתך הנעלה, אתה תחזור כקדוש. ראוי וזכאי לחסד אללה. הספק הוא האבן שעליה מושחז להב המחשבה. אמור דעתך בלי חשש. חלוק עימי את ליבך".

     סאהין לא מעז להרים מבט, ועונה בפשטות. "אני לא יודע אם עוד יש בי את האש, הגדול. כל מי שפגעו בי, שגזלו ממני את בני ואשתי, התפוגגו לאבק. האויב רחוק ולא מזיק, והאימפריה בטוחה. על מה להילחם? אללה עדיין חפץ בג'יהאד הזה"?

האימאם טופח בחוזקה על שכמו, וצוחק בשמחה.

     סאהין, רגשותיו סוערים בקרבו, מחייך בהקלה, אך ללא הבנה. הזקן קורא אותו כספר פתוח, סופק כפיו בהנאה ומסביר. "אח, יא איבני! ידעתי שבחרנו נכון. אתה רחום, זו מעלה נאצלת. אבל הסוד שאחלוק איתך, הוא יצית בך להבה שלא ידעת שיכולה לבעור כמותה"!

שעה קלה לאחר מכן מנשק האימאם את לחיי סאהין לשלום.

     מטרה וייעוד משתקפים בשני זוגות העיניים כשכפות ידיים לוחצות כתפיים מנגד לפרידה. 'הוא באמת מאמין בי. וחולק איתי סודות גדולים', חושב סאהין, והמחשבה מרגיעה חששות ממשמעות

ההחייאה. או לפחות לעת עתה. מוחו כבר מתרגם את דברי האימאם לתוכניות מבצעיות, ונפשו בוערת לנקמה. הצעיר יוצא זקוף ונחוש, בטוח בנתיבו.

​

* * * * *

     "עלי, אני מודאג מההיערכות לביצוע. לא קיבלנו שום פרטים". שני הגברים עושים מה שלוחמים עשו משחר הזמן — ממתינים. "הכל מסווג מדי ופרטים ממילא לא רלוונטיים. עד שנסתנן לכיפת האויב, מידע מודיעיני נוכחי יהיה מיושן. מה שנצטרך לדעת ייטען לנו בתדריך. תכף יקראו לנו. סבלנות".

     "סבלנות? באמת!? אלף שנים לא מספיקות לך? חיכיתי מספיק". "אין לך יותר ספקות אני מבין? האייתולה באמת בנאדם מרשים". דלת נפתחת מולם, וקולונל מסמן להם להיכנס. חדר התדריכים ננעל ומאובטח, וזרמי מידע שוצפים בין מוחות המשתתפים. לאחר חצי שעה נעמד מפקד כוח המודיעין ומתמצת את העיקר.

     "אתם תהיו בנתק מוחלט מאיתנו, אלא אם יש מקרה חירום קיצוני. לכן קיבלתם אישור מלא לפעולות עצמאיות. שלב איסוף המודיעין יתחיל בחוץ. שניכם תיטמעו בקהילה הבדואית בנגב ותתעדכנו בדקויות חיי הכיפה והחוץ. יסופקו לכם מכשירי ריגול לחדרי התקשורת שלהם, שתשתילו בגזרה הדרומית.

     "לאחר מכן עלי יסתנן לכיפה ויתקין מכשירים בצד הפנימי. בנוסף, הוא יאסוף מודיעין שיאפשר לשניכם כיסויים מתאימים להמשך. מייד לאחר מכן יצא חזרה לצמצם את פער הזמנים ביניכם. סאהין יסתנן מעט אחריו, ויעבור דרך הכיפה לתל אביב שבחוץ.

     "סאהין ישתול מכשירים נוספים וייצור קשרים עם מתנגדי המשטר שפורטו בתדריך. אני מזהיר שוב, הקבוצה חשדנית מאוד

לזרים. מטרתך העיקרית — השגת מידע וגישה למערכות שליטת הכיפה של האויב, כולל כל מידע אפשרי על השטן אלון אליין שמפעיל אותן".

     עלי מרים יד נלהבת, בפנים שחוו התגלות פנימית. "למה בעצם שלא נתנקש בו? הנזק המוראלי לציונים יהיה אדיר"!

הגנרל מחייך בהתנשאות. "סאהין, תסביר לשותף הנלהב מדי שלך". "יא עלי, אם אתה רוצה להרוג את הנחשים שבתוך המחילה ולא רק להרגיז אותם, עדיף למוטט אותה עליהם ולמחוץ את כולם בבת אחת".

"יפה אמרת. בחור צעיר, תלמד מהמבוגרים ממך ואל תדבר שטויות".      'הגנרל יכול לתת את הפקודות שלו עד מחר', חושב סאהין

בפנים חתומות. מילות האייתולה בוערות במוחו. "אתה חייל של השמיים, לא של הארץ. אלון אליין לא סתם טכנאי. הוא הסוד הגדול של הציונים, שהביא אליהם את הכיפה ועליך את הגיהינום".

בינו לבינו סאהין מבטיח, 'אם הרחמן והרחום יציג בפניי הזדמנות לנקום את מות משפחתי וחייליי, אעניק לו בשמחה את נשמת הכופר הזה'.

מפקד כוח קודס נעמד, ואיתו כל הנוכחים. "ברצון האל תצליחו"!

​

----------